אודות

שמי יאיר שפיץ. מטרת הבלוג הוא בעיקר למלא צורך עצמי של העלאת דברים על הכתב משלבי הלימוד והצמיחה השונים שלי. הדברים יכללו הרהורים ומחשבות וכן מאמרים תורניים ואקדמיים, חלקם פורסמו בבמות שונות וחלקם מתפרסמים פה לראשונה. כרקע, ו"אודות" יותר משמעותי, אני מביא כאן תכתובת ביני ובין חבר טוב ששאלני לפני כשנה את השאלה הבאה: "היכן אתה נמצא מבחינה רוחנית היום ומה היחס שלך היום אל דברים היוצאים מבית המדרש בו צמחנו – עולם ישיבות הקו?". וכה הייתה תשובתי:

לאחר ארבע שנות לימוד אינטנסיביים בישיבת דימונה (היום, מצפה רמון) עברנו לירושלים, ולמדתי כחצי שנה במכון מאיר. בין השאר התחלתי לשמוע שיעורים ממגוון רבנים ממרכז והר-המור. בשלב מסויים חויתי משבר גדול. חשתי שיש לי המון ידע בנושאי אמונה אך שאני לא באמת יודע כלום. שאני יכול לחזור על כל מיני דברים – ססמאות, שבלונות ואפילו מהלכים שלמים – אבל שאין לי באמת מושג על מה אני מדבר. שיתפתי בכך את אחד הרבנים ממכון-מאיר שאמר שהוא רוצה להתייעץ עם הרב טאו בעניין (כן, אני מודע כיום שזה נשמע מעט מצחיק). ההדרכה שהוא קבל הייתה שעלי ללמוד את "ביאור מילות ההגיון" של הרמב"ם עם פירושו של משה מנדלסון (אך לא ללמוד את הספר בתוך בית המדרש…). המטרה הייתה לעזור לי ללמוד "איך לחשוב נכון". יהיה קשה לתאר עד כמה הלימוד והתהליך שנלווה אליו הפך את עולמי. לא אומר שהוא החריב משהו מהעולם הקיים, אלא שהוא גרם לי להבין עד כמה עולמי עד אותו זמן היה מצומצם ותלוי באחרים..

לאחר מכן, עברתי לכולל מר"צ. למרות שעיקר זמני היה מוקדש ללימוד הלכה, עיקר מעייני היה המשך ההתפתחות הרוחנית שלי בשני אפיקים. הראשון היה המשך לימוד והעמקה בתורת הרמב"ם, בעיקר מורה נבוכים אך גם שאר חיבוריו האמוניים. הייתי עסוק בכך כל הזמן. בשום פנים ואופן לא היה זה לימוד עיוני בלבד. חשתי איך המבט שלי על תורה ומצוות, ועל העולם הסובב אותי, הולך ומתעצב בדמות תורת הרמב"ם, עם ממשקים ונגיעות 'כוזר'יות שגם בו הייתי עסוק. האפיק השני היה הרב קלנר. התחלתי לשמוע אותו כמה פעמים בשבוע כבר במכון מאיר ובמשך כשלוש שנים הוא היה הרב היחידי ממנו למדתי. חשוב מכך, במשך כשנה וחצי הייתי מסיע אותו פעם בשבוע מקריית–משה למבשרת ציון ובחזרה לשיעור בכולל. הייתה לי כשעה שבועית לשאול ולשוחח איתו על הכל, מכל כל. הרבה מעבר לתשובות לשאלות ספציפיות, קיבלתי ממנו נקודת מבט על המציאות, מבט שחודר מבעד לשטח הדברים ורואה את נקודת החיבור בין עניינים שונים. אחרי מר"צ יצאנו לשליחות הראשונה ואז התחיל המפגש שלי עם העולם היהודי הגדול. המפגש עם אנשים כל כך שונים, עם קהילה בעלת חיי תורה עשירים ומשמעותיים שאין להם מושג לא מתורת הרב ולא מלימוד אמונה ולא מ'כלליות' או שאר הדברים שהפכו עבורי לעקרונות יסוד של אישיותי התורנית – היוו שאלה ואתגר גדול עבורי. בין השאר, זה דחף אותי להתחיל להכיר וללמוד את כתבי הרב סולובייצ'יק.

המעבר לאחר מכן לרמת הגולן פתח בפני, שוב, עולם חדש בדמות שלוב בין הרב קוק לר' נחמן. החשיפה לשילוב היה הן באמצעות שיעורים של הרב אתמר אלדר מחספין כחלק מלימודי התואר הראשון שלי והן דרך רבים משכניי במושב שחיו את חייהם מתוך השראה שווה ומשותפת של הרב קוק והרב נחמן. למרות שר' נחמן ושיטתו היו קשים עלי מאד, נחשפתי לכך שניתן להבין את הרב באופן שונה מאד, שישנם אנשים הרואים בו דגשים אחרים לחלוטין ושחייהם מלאים עקב כך יראת שמים, תורה ומצוות, משמעות ושמחה. במקביל, התחלתי ללמוד 'תניא' שהיווה עבורי חידוש מרעיש ובדברים מסויימים, ספר ה'תניא' שינה את חיי, מאז ועד היום.

כשעברנו חזרה לאפרת, התחלתי לעבוד בישיבת המבתר בה העבודה כללה נסיעות גיוס תלמידים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב ומערב אירופה והעברת שיעורים בתנ"ך, אמונה והלכה לאחר בואם לישיבה. מגוון התלמידים ומגוון הרקעים היוו אתגר רציני עבורי והכריחו אותי לחשוב על עולמי באופן שונה. כדוגמה, איך מלמדים שיעור באמונה על "תורה ומדע" כשאחד התלמידים הוא בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קיימברידג'? איך מלמדים שיעור בתנ"ך תלמיד אחר שנמצא באמצע כתיבת הדוקטורט שלו על "פרדיגמות של יחסים בינלאומיים בתנ"ך ובעולם העתיק"? איך מלמדים בחור סיני (זרע ישראל) או בחור שחור מאוגנדה (גוי גמור) את המנגנון הפנימי של עולם ההלכה? גיליתי שחייבים ללמוד להקשיב ולהבין מיהו האדם שניתב מולי, מה העולם ממנו הוא מגיע ומתוך כך ללמוד להסתכל על התורה במבט חדש, ללמוד יחד במידה מסויימת ומתוך כך לנסות גם ללמד.

בתקופה זו גם עשיתי תואר שני בלימודי יהדות ונפתח לי צוהר חדש, צוהר בו גיליתי שם, באקדמיה, מרחבים ועומק של תורה.

התקופה בטורונטו כללה החשפות לכמה ספרים, סופרים ושיטות שהצעידו אותי הלאה. גיליתי את הרב אליעזר ברקוביץ' שהשיב לי הרבה מהאמון שלי בהסברים הקלאסיים ביותר לאמונת ישראל, את הרב שג"ר שעזר לי להבין שאני לא משוגע (ובאיזה אופן אני לא משוגע) עם כמה מההבנות וההתפתחויות הגדולות שלי בשנים האחרונות. כפי שאמרתי לך בטלפון, בשנה האחרונה אני עסוק מאד ב'מי השילוח'. הדברים מדהימים. כל שבוע מחדש אני נדהם שמישהו יכל לשבת בפולין לפני מאתיים שנה ולחשוב ולכתוב דברים כאלו שאפילו היום מהווים קריאת תיגר כל כך תקיפה על המערכת התורנית המקובלת.

כמו כן, בתקופה זו המשכתי להכיר סוגים נוספים של תלמידים ותלמידות. רבה-קונסרבטיבית-לסבית שמגיעה לשיעור פרשת שבוע בשבת היא רק דוגמה אחת (גם אם קיצונית) לכורח שלי להמשיך להרחיב את ההבנה שלי את התורה, ואיזה גישות והסברות מתאימות ואינם מתאימות לאנשים שונים (ובראש ובראשונה לעצמי).

במשך רוב התקופות האלו, המשכתי לעסוק ואף ללמד– בצורה כזו או אחרת – את תורת הרב קוק אבל פגשתי, ראיתי וחוויתי יותר מידי אנשים – יותר מידי סוגי אנשים – בכדי לחשוב שיש כזה דבר אמת מוחלטת, כדבר סטטי, שניתן להכילה בשיטה אחת, מתקופה אחת, ממקום אחד.

כל זה גם ביסס אצלי שעבורי האמון בתורה הוא בראש ובראשונה פועל יוצא של ההיכרות שלי עם עצמי (על כל הרבדים ה'עצמי' שלי) ומתוך כך לבחור וליצור את ההשפעות והמחויבויות שלי, כמו גם של האפשרות להמשיך להשתנות, להתפתח ולהתחדש. זה, פחות או יותר, היכן שאני "נמצא" מבחינה רוחנית.

כשאני שומע היום דברים מוקצנים שיוצאים מבית המדרש הישן שלנו, אני מתייחס לכך כמו לכל אמירה רוחנית או מוסרית או אידיאולוגית שאני שומע – בין שיצאה מפיו של רב מהר-המור או שיצאה מפיה של יושבת ראש מר"צ. אני מחפש את נקודת האמת שבה, שמבחינתי היא האופן שבו הדברים משתלבים בפסיפס השלם של תורה בעם ישראל כפי שאני מסוגל להבין אותו.

פעמים אני מוצא שהדברים הם בירור של נקודה מאד ספציפית שאני צריך לצרף לנקודה אחרת. לפעמים שמדובר על הצבת אידיאל עתידי. פעמים רבות אני מבין איך התוכן והסגנון מתאימים למבנה נפשי – אישי או קבוצתי – מסויימים. לפעמים אני מבין את הערך שיש באופן שהדברים יתקבלו ובדיון שיתפתח ויתחדד בעקבות כך. וכדומה. סוף דבר – כל כך התרחקתי משם שאין לי תחושת טרוניה או כעס או תסכול. צריך לזכור, הייתי "בתוך" עולם התורה הזה הרבה פחות זמן ממך וכן התרחקתי ממנו בהדרגה ולאורך תקופה ארוכה.

אני מסכים איתך על הרבה מה"דיאגנוזות" שלך: הדיבור שהוא כל כך ברמת האידיאות שהוא חסר משמעות לעולם מעשי, או גרוע מכך – מקור לנסיון לאנוס את המציאות להתאים את עצמה לאידאות אלו, הפסילה של מי שאומר דברים שונים, מידה לא מבוטלת של ענווה מזויפת ועוד.

עם זאת, אני מוקיר טובה גדולה לישיבה שהנחילה לי, לראשונה בחיי, את התחושה של טוטאליות רוחנית, את ההיכרות עם העולם של לימוד אמונה שיטתי ומעמיק, את המבוא לתורת הרב קוק והאפשרות של התבוננות על המציאות מתוך ראייה אמונית. הרבה אנשים וקבוצות מדברים מתוך שכנוע עצמי מוחלט והרגשת פטרונות על האמת. חב"ד עושים זאת לא פחות מאנשי הר המור. מה שנכנס לתמונה כוללת ושלמה יותר – מצויין. מה שלא – לא נורא

אני מדמה את עצמי לילד שבגיל מסויים גילה שהוא מאומץ, עזב את בית הוריו המאמצים, פגש את משפחתו וקרוביו הביולוגיים ומתוך כך למד דברים על עצמו שמעולם לא הוא ולא הוריו המאמצים היו מודעים אליהם. ברבות הזמן, הילד כבר מרגיש מספיק בנוח לשוב לבקר את הוריו המאמצים, אך רק לביקור, שכן זה כבר לא הבית שלו, ומסתבר יותר ויותר שמעולם לא היה זה ביתו האמיתי, אלא רק עוד תחנת ביניים אחת על קו ארוך ומתמשך…