"נגלה עליו בקולו של אביו" – מדרש מופלא על איפה אדם מגלה את ה'

אומר המדרש בשמות רבה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יד, טו): פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָבָר [וגו'], מַהוּ פֶּתִי, נַעַר, שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְנַעַר פְּתַיָא. דָּבָר אַחֵר, אֵין פֶּתִי אֶלָּא לָשׁוֹן פִּתּוּי, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כב, טו): וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה טִירוֹן הָיָה משֶׁה לַנְּבוּאָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִגְלָה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל אֲנִי מְבַעֲתוֹ, בְּקוֹל נָמוּךְ בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה, מֶה עָשָׂה נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר משֶׁה הִנֵּנִי, מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי אָבִיךָ אֶלָּא אֱלֹהֵי אָבִיךָ, בְּפִתּוּי בָּאתִי אֵלֶיךָ כְּדֵי שֶׁלֹא תִּתְיָרֵא, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. שָׂמַח משֶׁה וְאָמַר הָא אַבָּא נִמְנֶה עִם הָאָבוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָדוֹל, שֶׁנִּזְכַּר תְּחִלָּה".

 הרבה רבדים ישנם למדרש הזה וככל שאני מתבונן בו כך נראה לי שעדיין איני יורד לכל עומקו. בהסתכלות ראשונה המדרש נראה כמעט ילדותי – ה' פחד שמשה יבהל מקול הנבואה ולכן "עבד" עליו על ידי החבאת קולו שלו כקולו של אביו של משה. אחרי שמשה נכנס בדברים עם מי שנדמה לו שהוא אביו, ה' יתגלה אליו "באמת" ויגלה לו את הזהות של מי שדיבר איתו כל הזמן הזה…

כמובן, שזו ראייה ילדותית לא רק של המדרש הזה אלא של תפקידם של המדרשים בכלל. כאשר נשארים ברמת הקריאה של המדרשים כסיפור ותו לא, הם אכן נראים באותה רמה בה פגשנו והבנו אותם כילדים (שכמובן, גם ברמה זו ישנם דברים חשובים ללמוד מן הסיפור). אך כשמתבוננים ומעיינים במדרש כמקור פרשני, ולא רק דרשני, מגלים רבדים על גבי רבדים של פרשנות, חכמה ואמת.

כמו רוב הפירושים על התורה, גם מדרש האגדה יוצא – בצורה כזו או אחרת – מתוך הפסוקים ומתמודד איתם. לפעמים זו תהיה מילה שנראית מיותרת, לפעמים מילה או ביטוי שנראית חסרה או שניתנת לקריאה במגוון צורות. פעמים שהמדרש יתמודד עם בעיה כרונולוגית בפסוקים ופעמים עם התלבטות מוסרית או אף הלכתית. לפעמים תשווה בין מילים בסיפורים שונים ולפעמים אף עם מוטיבים ספרותיים שלמים. קיצורו של דבר, ככל שאני מעיין במדרשים יותר ומשתדל ללמוד אותם מתוך הקשר הפסוקים, אני מוצא שרבים רבים מהמתודות והגישות הפרשניות המוכרים לנו מתקופות מאוחרות יותר, גרעינם מונח בעולם המדרש.

נעיין במדרש שלנו כדוגמא. מה הביא את בעל המדרש לדרוש על הפסוק שלנו את הביטוי ממשלי "פתי יאמין לכל דבר"? מה הצורך להפוך את משה, בן השמונים, לנער הדורש פיתוי על מנת שיתגלה אליו ה'? על מנת לנסות אולי להבין את נקודת המוצא של המדרש, יש לעיין בפסוק עצמו. "ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". ונראה שהמדרש תמה על האופן שבו הקב"ה מציג את עצמו למשה. ויכול מאד להיות שכבר פה מסתתרת האבחנה המפורסמת של האבן עזרא ושל ריה"ל  אודות כך שהקב"ה אינו מציג את עצמו כ'אלוהי השמים והארץ' או 'אלוהים אשר בראך', אלא כאלוהים של ברית אבות שמתגלה אל האדם דרך מערכת היחסים ההיסטורי. אך נראה שהמדרש כולל יותר מזה. המדרש שם את הדגש על המושג "אלוהי אביך"  כמקדים את "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". והתיאור של המדרש הוא מופלא בעיני. המדרש משתף אותנו במחשבתו של אלוהים. אם יתגלה אל משה בקול רעש גדול – באופן שתואם את הציפיות שלנו מ'אל גדול ונורא' – זה יבעית את משה, ימחוק אותו. ואם לעומת זאת יתגלה באופן שתואם את קיבולתו של משה, ה"טירון בנבואה" זה יהיה 'בוסר על הנבואה', נבואה לא בשלה, לא מוכנה למה שנצרך כרגע. הפיתרון – להתגלות למשה בקולו של אביו של משה. ותגובת משה? הזדהות, התעוררות והתייצבות מידיים – 'הנני. מה אבא מבקש?' (איזו ביטוי מופלא וממיס את הלב!) ואחרי שמתעורר במשה הקישור הזה שלו, בינו ובין אביו-מקורו, קשר זה מוביל אותו ישירות לקישור הזהותי-הסטורי הרחב יותר, אל אבות האומה. ומהי תגובתו של משה? "שמח משה", על כך שאביו נמנה על האבות. "ולא עוד, שהוא גדול שנזכר תחילה".

ונראה לי שהמסר הוא זה: איך ה' נגלה אל האדם? או באופן אף יותר מדויק, איך האדם פוגש, באופן הכי ראשוני, את האלוהי? את הנשגב, את מה שמעבר לחוויית החיים המצומצמת והמיידית שלו? עונה המדרש – אתה יודע איפה האדם פוגש לראשונה את האלוהי? אתה יודע איך נשמע קולו של אלוהים הקורא אל האדם? "נגלה עליו בקולו של אביו". אין הכוונה בהכרח שקולו של ה' חיקה את קולו של אביו של משה, אלא, שקולו של עמרם הוא הוא קולו של אלוהים. ומתוך המפגש ויחס זה של האדם עם אביו/הוריו – השורש הזהותי שלו ואל מה שקודם לו (קדימת סיבה ותכלית) – האדם מכיר ומתקשר גם אל האבות – השורש הזהותי של עם ישראל – אברהם, יצחק ויעקב ואל מעגל הזהות הקולקטיבי של עם ישראל.

כפי שכתבתי, אני חש שעוד רבות ועמוקות מסתתרים במדרש מופלא זה אך לא יכולתי שלא לנסות להעלות על הכתב את מה שבכל זאת הצלחתי למצוא בו.

מודעות פרסומת