הרהורים בדבר אתגרי תחיית הלכה לאומית

מזה זמן רב אני חש שהציבור הדתי לאומי – הרואה במדינה ובמערכותיה כבעלי ערך דתי ומתוך כך שואף להשתתף בהם ואף להוביל אותם – נמצא במלכוד כמעט בלתי אפשרי. כחלק מתחיית העם והארץ בדורות האחרונים התעוררו, או נוצרו, תחומים שלמים בהם ההלכה כמעט ולא עסקה במשך דורות רבים, בודאי שלא במסגרת ניהול מדינה ריבונית, על כל המורכבות של מערכות חברתיות גדולות. הדיון אודות מה שנקרא 'תחיית התורה' שתקביל ל'תחיית האומה' ו'תחיית הארץ' היוו חלק מהדיון הציבורי כבר מלפני קום המדינה וככל הנראה לא התקדם רבות מאז.

המציאות הנוכחית נראית כזו של השתרכות ההלכה אחר מציאות החיים הלאומית, שמתנהלת באופן עצמאי, ללא תלות כלשהי במערכת ההלכתית. ברובד הלאומי נראה שההלכה משמשת – במקרה הטוב – כמבקרת חיצונית המחווה דעה לאחר מעשה, או – במקרה הרע – כגורם המעכב את שטף והתפתחות החיים הלאומיים. במקום להיות הגורם שמצעיד אותנו קדימה בנושאים אלו, גורם שבאמצעותו נקדם את המציאות הלאומית בכל הנושאים,מצב שבו "רוח הקודש משפיעה גם על תכן ההלכות" נראה שאנו עדיין חיים את תורת חוץ לארץ בה "רוח הקודש מתפשט בגלוי רק על האגדות, וההלכות נידונות על פי השכל האנושי" (אורות התורה יג,א). לא התפתחנו עדיין, או מצאנו דרך לחזור, לתורה מקורית (מלשון מקור), בה ישנה הארה מהאופי הפנימי, העליון, של האומה לפרטי ההלכות, והארה מתורה שבכתב לתורה שהיא באמת בעל פה, עם כל הדינמיות והאפשרויות הטמונות בה. מצד שני, גם איננו נמצאים במצב שבו אנו מסוגלים לעשות שינויים דרמטיים בפסיקת ההלכה, לא כל שכן במתודולוגיה ההלכתית עצמה, ללא הריסת המשכיות המסורת וללא חשש לגרימת הרגשת ניתוק מדורות העבר והריסת שמירת התורה והמצוות.

מצד שלישי, לא נראה שהמציאות מחכה לנו – הציבור הדתי – לברר איך ניתן לחדש תורה בלי שזה יסתור את מה שעם ישראל התרגל

אליו במשך כל כך הרבה שנות גלות. כלומר, ישנה דרישה מצד עם ישראל שמסורת ישראל תהיה מעורבת יותר ויותר במציאות החיים החברתית והלאומית, דרישה שרק הולכת ומתגברת ב-20 השנים האחרונות. אבל, דווקא בעקבות כך מתגלה המרחק העצום בין מה שההלכה במתכונתה הנוכחית מסוגלת לספק ובין צרכי החברה במסגרת מדינה.

לכן אני תוהה שמא השינויים הנצרכים לא יבואו מתוך בית המדרש הפועל על פי מתכונת של תורה שיונקת "מאור תורה שבכתב מספיח העבר המספיק להעמידה בחיים מצומצמים" (אורות התורה א,ג) אלא תבוא מתוך המהלך שמתגבר והולך מצד הציבור הכללי שנוטל לידיו את התורה ומתחיל להרגיש שהיא "שלו" ושהיא מקור להאיר ממנו את מציאות החיים המעשית.

כלומר, אנחנו לא יכולים לשנות יותר מידי מפחד הריסת העבר. אך השינויים ש'הם' מבצעים, אינם בבחינת שינוי עבורם כלל. אין מדובר פה על תהליך דומה לזה של הרפורמים הראשונים בו אנשים שהיו בדרכם החוצה ניסו להתאים ולשנות את התורה למציאות חיים שבמהותה הייתה זרה לתורה. מדובר בדיוק על ההפך – ניסיון להכנס פנימה, לתוך עולם התורה, כשבידם מטען גדול של דברים המתאימים מאד לרוח התורה – בודאי בכל הקשור לנושאים לאומיים. על כן מזה זמן אני תוהה האם אולי נכון ש'אנו' נמשיך לחיות חיים הלכתיים "רגילים", ללא שינויים דרמטיים בבחינת 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ו'הם', שאינם כבולים כמונו לעולם ההלכתי הקלאסי יובילו את תחיית התורה. כמובן, עלינו להיות במשא ומתן מתמיד עם תהליכים אלו ולנסות להשפיע עליהם על מנת לצמצם את ההריסה הנלווית אליהם אבל – זה יבוא מ'הם', לא מאתנו.

הרי כך גם היה עם התחייה הלאומית עצמה. תיאורטית, היא הייתה יכולה לבוא על ידי ציבור הנאמן למסורת ישראל אבל, כידוע, זה היתה רק אפשרות תיאורטית. בפועל – זה לא היה יכול לבוא אלא מתוך אנשים שהתנתקו ממסורת ישראל, שהושפעו מרוחות אחרות ורק כתוצאה מכך יכלו להוביל מהלך שהמציאות הפנימית (והחיצונית) של עם ישראל הייתה מוכנה אליו.

נראה שאותו דבר קורה היום בנושא תחיית התורה. האם, תיאורטית, הציבור שלנו מסוגל לעבור את הטרנספורמציה הנצרכת מהלכה ריאקציונית, המפחדת מהחיים, השואבת אך ורק ממקורות כתובים וקפואים אל תורה הבוטחת בחיים, השואבת גם ממקורות נפשיים דינמיים של האומה לדורותיה ושיוזמת באופן כזה שיקדם את עם ישראל? כן. אך בפועל – לא נראה שזה קורה או יקרה. זה יכול לבוא רק מאנשים שהתנתקו ממסורת ההלכה, שהושפעו מדברים אחרים אבל עכשיו מוצאים את עצמם חוזרים, עם מטען שנהיה בריא יותר ויותר אל עולם המסורת והתורה.

אם אני צודק, אז אולי עוד עשרים-שלושים שנה אנחנו, כציבור, נאמץ את מה שהם התחילו ונתקן את זה על סמך משא ומתן עם ההלכה  הקלאסית וננחיל את זה חזרה לעם ישראל אבל את המודל הבסיסי – "הם" יצרו.

נושא הגיור היא דוגמה טובה. מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר שאינם יהודים מבחינה הלכתית חיים כבשר מבשרה של החברה הישראלית ומעורים בה לחלוטין, מלבד היכולת להתחתן באופן מוכר בארץ. המערכות ההלכתיות המגוונות אינם מצליחים ליצור מענה הולם לתופעה של התערות מאות אלפי גויים בעם ישראל – לא רק התערות חברתית אלא גם התערות של נישואי תערובת.  מצד שני, נראה שהפתרונות היחידים שיכולים לתת מענה מערכתי לתופעה – שינוי רדיקאלי ביותר של הקריטריונים לגיור – מהווה לא רק מתיחה של גבולות ההלכה כפי שהועברה אלינו והתפתחה לאורך הדורות, אלא שבירתם. נראה אם כן, שעם ישראל ימצא את הדרך לפתור את הבעיה גם ללא המערכות הרבניות. אם באמצעות ריבוי גובר והולך של נישאים בחו"ל – נישואים המוכרים על ידי המדינה לכל עניין, אם באמצעות השוואת המעמד המשפטי של ידועים בציבור ושל נשואים ואם באמצעות התקרבות גוברת והולכת אל נישואים אזרחיים. בקצב הזה, בעוד דור או שניים, המערכת ההלכתית תמצא את עצמה אל מול עובדה מוגמרת וחוסר יכולת מוחלט – גם לו חפצה – להשמר מפני התערות מוחלטת של צאצאי גויים אלו לתוך עם ישראל גם בתחום היוחסין. מה תעשה המערכת ההלכתית אז, בהנחה שבכלל תהיה מערכת הלכתית ממלכתית, לא כל שכן אם אין כזו? האם תצריך גיור לחומרה של כל מי שאין לו כתובה כשירה מאימו או סבתו מצד אימו? אולי, אך הדבר אינו מסתבר בהתחשב במספרים שבהם, ככל הנראה, יהיה מדובר. או שמא המערכת ההלכתית תמצא איך לברך על המוגמר, מדין "משפחה שנתערב בה פסול, כיוון שנמטמה – נטמעה" (שישנם דיעות המכילים גם על גוי) או מדין אחר כלשהו?

ולמרות שעל פניו זה נשמע כבריחה מפתרון, האם יכול להיות שבמציאות הנוכחית זאת האפשרות הטובה ביותר לפתרון מערכתי ארוך טווח? ואם כן, האם ישנם עוד תחומים בהם המודל הזה יכול להיות נכון?

אני בהחלט מכיר במשמעות הדברים, שיש בדברי הודאה בדבר מוגבלותו של עולם ההלכה לתת מענה כולל למציאות החיים של עם ישראל היום ועד כמה רעיון זה חורג ממה שהעולם הציוני-דתי רגיל לחשוב. אך כפי שאמרתי למעלה, איני חושב שמוגבלות זו הינה עצמית לעולם ההלכה, אלא היא מקרית – פועל יוצא של קטנות אנושית מבין רוב נושאי דגלה של ההלכה בחברה הישראלית בימינו. אין בדברי ויתור עקרוני על השאיפה שכל מערכות החיים הלאומיים יבטאו – ברעיון ובמעשה – את כל הערכים והגדרים של אמונת ומסורת ישראל, אלא הכרה בכך שאנחנו עדיין רחוקים מאד מהיכולת לעשות זאת ושבמקביל לבירורים הפנימיים בהם אנו עסוקים,עלינו לעודד את התחזקות המגמות בציבוריות הישראלית החפצים ליטול חלק בדיונים ובהחלטות אלו מתוך הבנה של הפוטנציאל העצום הטמון בהם, בין השאר, ליצר לא רק פתרונות לבעיות שאין לנו תשובה מספקת עבורם, אלא אולי אף פרדיגמות חדשות לכלל היחס שבין מסורת ותחייה לאומית.

(בקרוב אני מקווה, בעז"ה, לפרסם מאמר מקיף יותר בנושא שיכיל דוגמאות רבות יותר לקשיים המתעוררים בעקבות מערכות לאומייות,קושייה של המערכת ההלכתית לספק להם מענה והאופן שבו המערכת ה"חילונית" יכולה אולי לספק מענה הלכתי טוב יותר. במקביל, נראה לי חשוב להכניס לדיון גם בירור אודות שילוב פסיקה ישירה מתורה שבכתב כמכוונת את פסיקת ההלכה המסורתית)